מבוא

מבוא:

נושא העבודה - נצר אחרון- עטרה אברמסון (קריינדיל) .

הסבר לבחירת הנושא: לרגל 70 שנה למדינת ישראל רצינו לבחון את חללי נצר אחרון.את תולדות חייהם, והאם בכל את יש להם קרובי משפחה. רצינו להקים זיכרון לאלו שאינם עוד ואין להם המשך.

שאלת החקר:שאלת החקר שלנו בעבודה זאת הייתה מה בתולדות חייה השפיע על עטרה  ביותר וגרם לה  לעלות לארץ ישראל, להצטרף לכפר עציון, למסור את חייה להגנת היישוב היהודי בארץ. 

בפנינו עמדו שתי סיבות אפשריות, 

1) המשפחה החסידית שממנה באה, כלומר חסידות גור 

2) שהותה במחנות הפליטים בקפריסין.

את שאלה זו נחקור בעבודה שלפנינו.

הסבר למבנה העבודה - הסיבה שבה בחרנו בפרקי העבודה ובשאלת החקר - מדוע עטרה שהייתה נצר אחרון בחרה לעלות ולהלחם בארץ ישראל?- היא שכאשר בדקנו את קורות חייה של עטרה מצאנו שהיא גדלה במשפחה חסידית גדולה וחשובה, ולכן חשבו שאולי הרקע המשפחתי הזה הוסיף לה זיקה מיוחדת לארץ ישראל, כי הרי לחסידים יש זיקה לארץ ישראל. בנוסף לכך, עטרה גורשה לקפריסין כאשר ניסתה לעלות לארץ ישראל בפעם הראשונה, ואנחנו הסקנו מכך שכנראה השהות שלה בקפריסין במחנה פליטים עם עוד מעפילים , כנראה צמח בה שם , בשהות עם יהודים מכל העולם, זיקה ורצון להגן על הארץ שלנו. הארץ שהיא ניסתה כל כך הרבה לעלות  אליה.

נצר אחרון- ספר הנצחת חללי מערכות ישראל

נצר אחרון- חללי נצר אחרון הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפתחם הגרעינית (הורים, אחים,אחיות, בנים ובנות) שחוו על בשרם את אימי השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרת או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

שאלת חקר

שאלת החקר:

שאלת החקר שלנו בעבודה זאת הייתה מה בתולדות חייה השפיע על עטרה  ביותר וגרם לה  לעלות לארץ ישראל, להצטרף לכפר עציון, למסור את חייה להגנת היישוב היהודי בארץ. 

בפנינו עמדו שתי סיבות אפשריות, 

1) המשפחה החסידית שממנה באה, כלומר חסידות גור 

2) שהותה במחנות הפליטים בקפריסין.

את שאלה זו נחקור בעבודה שלפנינו.

אברמסון, עטרה (קריינדל)- תולדות חייה- אתר יזכור

תולדות חיי עטרה (קריינדל) אברמסון

עטרה, בתם של רבקה ואביגדור אברמסון, נולדה ביום כ"ג בטבת תרפ"ז (28.12.1926) בפולין, בעיירה ויילון שבמחוז לודז'. בת למשפחה חסידית מפורסמת- חסידות גור. נתחנכה חינוך דתי, וכן למדה בבית ספר עממי בעיר הולדתה.

ויילון שכנה בדרום-מערב פולין, כמאה קילומטר מהעיר הגדולה לודז'. רבים מהיהודים שהתגוררו בה עסקו במסחר, הפיצו מוצרים תעשייתיים וקנו את התוצרת החקלאית מידי אוכלוסיית הכפר. בראשית המאה העשרים החלה ההשכלה לחדור לוויילון, והדבר התבטא בין היתר בחינוך יהודי חילוני. אוכלוסיית היהודים גדלה בהתמדה וערב מלחמת העולם השנייה הגיעה לכ-4,200 נפש.

יהודים בכיכר השוק בגטו ויילון

הקהילה היהודית התפתחה, נוסדו חברת ספרים ובנק יהודי, וארגונים ציוניים החלו לפעול. הספרייה היהודית הייתה למרכז תרבותי חשוב בעיירה, ולידה פעלו מועדון ספורט וחוג דרמטי. בהיות העיירה מרוחקת מנתיבי הרכבת הראשיים, יזמה קבוצת יהודים הקמת קו אוטובוסים קבוע בין ויילון ללודז', וכך נוספו מקורות תעסוקה.

בשנות השלושים גברה האנטישמיות בוויילון. החרם הכלכלי גרם להתרוששות הדרגתית של היהודים ומוסדות הקהילה החלו להתארגן לפעולות של עזרה הדדית. בסוף שנות השלושים רבו מעשי הפרובוקציה, כגון יידויי אבנים לבית הכנסת.

ויילון נחרבה כליל ביומיים הראשונים לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) עקב הפצצות כבדות, ויהודים רבים נמלטו. מרביתם חזרו לאחר כיבוש ורשה והתגוררו בחורבות הבתים או בצריפים. אליהם נוספו פליטים רבים שהגיעו לעיירה. יהודים רבים נאסרו, והגברים נחטפו לעבודות כפייה במחנות באזור פוזנאן או אף בשטח גרמניה.

במסגרת "מבצעי ההפחדה", שאורגנו לפי הוראותיו של הימלר, סבלה הקהילה היהודית בוויילון מפעולות טרור ורצח שכללו גם תליות פומביות. אחת מהן התרחשה ביום 6 בינואר 1942, אז תלו הנאצים בפומבי עשרה יהודים. באפריל 1942 הוצאו מוויילון 2,000 איש ונשלחו למקום לא ידוע. אלפי יהודים גורשו לחלמנו, וכ-900 איש הועברו לגטו לודז'.

כעבור ארבעה חודשים נערך מבצע חיסולו של גטו ויילון. תחילה נרצחו החולים המאושפזים בבית החולים, ומי שניסו להסתתר נורו למוות. יהודי הגטו נצטוו להתייצב בכיכר העיר ומשם הובלו אל הכנסייה המקומית, שם הוחזקו צפופים ודחוסים במשך ארבעה ימים. בהתאם להחלטות "ועידת ונזה", בה סוכם על ביצוע החיסולים בהדרגה, נערכה סלקציה, ומי שלא נבחרו לעבודות כפייה הוסעו לחלמנו, שם נרצחו במשאיות הגז.

משפחתה המסועפת של עטרה הושמדה בשואה, אך היא הצליחה להינצל. בתחילה הוגלתה למחנות הסגר בגרמניה, אחר כך הובאה למחנה המוות אושוויץ והתענתה שם בייסורים
נוראים, אך שרדה.

 חברים בקבוצת נוח"ם

עם השחרור בשנת 1945 הצטרפה עטרה, שהייתה בעלת רגש דתי עמוק ותמיד הקפידה בתפילתה הרצינית ובזהירותה בשמירת מצוות, לקיבוץ דתי של תנועת "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד) - תנועה שאיגדה נוער יהודי מכל המפלגות הציוניות בשאיפה לעלות לארץ ישראל ולחיות בה חיי הגשמה. נוח"ם הקימה בגרמניה כמה חוות הכשרה, ובאחת מהן שהתה עטרה
זמן מה. בהמשך עברה עם חברי התנועה את הגבול לאיטליה.

אוניית " כ"ג יורדי הסירה"

אחרי עוד נדודים הצטרפה באביב 1946 לקבוצת "אילה" של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא", קבוצה שהחלה הכשרה זמנית באיטליה, בווילמדונה שליד אלסנדריה. עטרה מצאה את מקומה בקבוצה החדשה, למדה עברית והשתתפה בכל פעולות התרבות. יחד עם חבריה העפילה ארצה ב-2 באוגוסט 1946 באונייה "כ"ג יורדי הסירה".

האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל בוקה-די-מגרה באיטליה כשעל סיפונה 790 מעפילים מארצות מזרח ומרכז אירופה, חברי תנועות נוער שונות. בהגיעה לאזור קפריסין נתגלתה על ידי מטוס סיור, ומשחתת של הצי המלכותי הבריטי השתלטה על הספינה וגררה אותה לנמל חיפה. המעפילים פתחו בשביתת רעב במחאה על גירושם הצפוי, אך לאחר מאבק אלים הועלו בכוח לאונייה בריטית ונלקחו למחנות בקפריסין.

מסלול האונייה

סמל כפר עציון

עטרה וחבריה שהו כחצי שנה במחנה בקפריסין. היא זכתה להגיע לארץ רק בסוף פברואר 1947. קרוביה הפצירו בה שתישאר אצלם, אך בהיותה נלהבת לחיי קיבוץ ביכרה להצטרף לכפר עציון, שנוסד על ידי חברי תנועתה עוד בגליציה ב-1934. עד מהרה נקלטה במקום ובחברה, והחלה רוכשת ביטחון בשפה העברית.

כפר עציון היה הראשון ביישובי גוש עציון שבלב הר חברון. על פי החלטת החלוקה של האו"ם, החלטת כ"ט בנובמבר

1947, לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו, וצרו עליו מכל עבר.

שיירה בדרך לגוש עציון

המערכה על גוש עציון נתפסה כחלק מהמערכה על ירושלים. לפיכך הוכן הגוש למלחמה בנשק, בביצורים ובלוחמים. כל אנשי הגוש, ועטרה ביניהם, שירתו במחוז ירושלים של ה"הגנה", שלימים הפך לחטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" (חטיבה מספר 6). ה"הגנה" תגברה את הגוש בלוחמים מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח ומאנשי החי"ש (חיל השדה) של
הארגון מירושלים ומתל אביב.

בששת חודשי המערכה הבאים היה גוש עציון נתון במצור, אי בודד של התיישבות יהודית בשטח עוין. הקשר עם מתיישביו נשמר תודות לכמה כלי רכב שפרצו את הדרך אליו מירושלים, בעיקר בחודשי המצור הראשונים, לרוב בסיוע אבטחה בריטית, וכן תודות לכמה מטוסים קלים שעשו שימוש במנחת מאולתר שהוקם במקום. מפעם לפעם הוצנחו לגוש מעט אספקה ונשק שנשלחו על ידי מפקדת ה"הגנה".

בתקופת המצור על כפר עציון עברה עטרה אימונים בנשק, סיימה קורסים לעזרה ראשונה והשתתפה בשמירה. היא הפגינה אומץ לב רב, הייתה רצינית ואחראית בעבודה, מעורה במקום, דרוכה לכל קריאה, מטפלת בפצועים במסירות ובעדינות.

אימונים בכפר עציון

מפת הקרב האחרון על הגוש

\

המנזר הגרמני שבו עטרה נהרגה

בשל שליטתו של גוש עציון על הכביש המחבר בין חברון לירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ. ב-12 במאי 1948 פתחו חיילי הלגיון הירדני בהתקפה רבת עוצמה על משלטי הגוש והצליחו לבתרו לשניים. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פרץ כוח הלגיון את ביצורי כפר עציון כשבעקבותיו המוני ערבים מכפרי הסביבה. המגינים הישראלים הצטוו להפסיק את האש ולהיכנע והתרכזו ליד בניין בית הספר. לפתע פתחו הערבים באש על הנכנעים. חלקם נהרגו, ואחרים הצליח לברוח אל מרתף המנזר הגרמני, ממנו ניסו להמשיך להילחם. הערבים, שלא יכלו לחדור לתוך המקלט, השליכו פנימה רימונים רבים ולבסוף פוצצו את הבניין על יושביו.

נשות הכפר, ובהן עטרה, שהו בתחנת העזרה הראשונה שבמקלט, שם שימשו כחובשות. עם כל יושבי הבניין נקברה עטרה למוות תחת ההריסות.

הבור מתחת למנזר , ששימש כבונקר. שבו נהרגה עטרה 

שומר על גג המנזר הגרמני

כ-130 ממגיני כפר עציון נפלו באותו יום. למחרת, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת המדינה, נכנעו מגיני יתר שלושת יישובי גוש עציון: רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ביום זה חדל הגוש מלהתקיים ושרידי מגיניו הלכו לשבי הירדני. הם אלו שדיווחו על מותה של עטרה לנציגי "הצלב האדום".

 עטרה הייתה בת עשרים ואחת שנים בנפלה.

הרב גורן במבצע ליקוט העצמות

גופות הנופלים נותרו במקום במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית.

מודעת אבל על נופלי כפר עציון

עטרה הובאה למנוחת עולמים עם יתר חללי גוש עציון בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).

המונים בטקס ההלוויה

הקהל בטקס הלוויה לחללי גוש עציון

קבר האחים שבו נקברה עטרה

קבר האחים 

עטרה הינה "נצר אחרון".

חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

אנדרטת "נצר אחרון" ביד ושם

משפחתה של עטרה- חקירה שלנו:
ראיון עם בן דוד של עטרה- יחיאל אברמסון- היה ניסיון של יצירת קשר עם יחיאל אברמסון, בן דוד של עטרה מצד אביה, הוא חי אך אינו במצב לספר , ביתו אמרה לנו שהיא שמעה על עטרה אך המידע היחיד שיש לה זה מידע שדלו מהאינטרנט ולאחר בדיקה הבנו שמשפחתה של עטרה היא מחסידי גור
בנוסף, מצאנו דפי עד שיחיאל כתב על אביה של עטרה, מכך שלא כתב על אמה של עטרה , אנו מבינים שהמשפחות לא היו בקשר הדוק או שלא ידע עליה מידע רב

מפת חיי עטרה(קריינדל) אברמסון

מפת חיי עטרה (קריינדל) אברמסון

פרק א - חסידות גור

חסידות גור

משפחתה של עטרה השתייכה לחסידות גור, זה היה בעצם הרקע שממנו עטרה הגיעה, אנו נחקור ונלמד על ההיסטוריה של חסידות גור ונחקור על ההשפעה של חסידות גור על עטרה.

היסטוריה :

חסידות גור בפולין:

החסידות קמה בעיירה  גורה קלוואריה  שליד ורשה.

בית המדרש הראשון של חסידות גור בגורה קלוואריה

חסידות גור נוסדה בשנת 1859 ,לאחר מותו של הרבי מקוצק (1787‑1859 ).מייסדה היה ר' יצחק מאיר אלתר (1799‑1866 ) והיא ינקה מחסידויות פשיסחה וקוצק אך גם הייתה תחליף להן. חסידות נחשבה כמדגישת מחשבה עומקנית ולב נקי.

עד מלחמת העולם השנייה הנהיגו את החסידות שלושה אדמו"רים: ר' יצחק מאיר אלתר בשנים 1859‑1866 ,נכדו ר' יהודה אריה ליב אלתר, המכונה שפת אמת,  בשנים 1870-1905 ונינו ר' אברהם מרדכי אלתר, בנו של שפת אמת ומי שכונה אמרי אמת, עמד בראש החסידות בשנים 1905‑1948-והוא היה האדמו"ר בתקופת חייה של עטרה .

הרב אברהם מרדכי אלתר

האדמו"רים הראשונים של שושלת גור יצרו דפוס הנהגה נעדר מופתים מדקדק בהלכה ומעורב בעסקנות ציבורית להגשמת ערכים דתיים וכנגד המבקשים לפגוע
בהם.

בשמונים שנותיה על אדמת פולין גדלה חסידות גור  וחסידיה התרבו ליותר מ־100,000 חסידים. בתקופה זו נוצר

האופי היחודיי של החסידות ששילב בין לימוד תורה בעמקות לצורך פיתוח האישיות לבין חיפוש אמת ברוח חסידות קוצק לאהבת כל יהודי והכרה בנקודה הפנימית שנמצאת בכל אחד ואחד מהיהודים

חסידות גור הייתה אחת מהחסידיות הכי גדולות בפולין , והשפעתם של חסידי גור על הציבור היהודי בפולין הייתה רחבה. החסידים הקימו קהילות במקורות רבים ברחבי פולין. גודלה הגדול של החסידות סייע לה להגיע להישגים רבים במרחב הציבורי, אך גם היו סכסוכים מקומיים רבים.

חסידות גור הייתה חסידות בעלת הרבה כסף, חלק מכך בגלל שהחצר החסידית שכנה ליד וורשה, עיר הבירה של פולין.

חסידות גור האמינה בלימודי חול והקימה גם בית ספר ששילב לימוד חול ולימוד קודש, כל בוגרי בית הספר קיבלו הסמכה לרבנות.

הרב אברהם מרדכי אלתר 

ר' יצחק מאיר אלתר- מייסד חסידות גור-

רבי יצחק מאיר (רוטנברג) אלתר שמכונה בכינוי בעל החדושי הרי"ם, נולד בשנת ה'תקנ"ט, בעיר מאגנישוב שבפולין, לאביו רבי ישראל רוטנברג רבן של מגנישוב וגור , ולאמו מרת חיה שרה בת רבי יעקה יצחק הלוי.

ר' יצחק היה ידוע באהבתו לכל יהודי.

לידתו של האדמו"ר:

אמו של ר' יצחק הייתה יתומה עוד מימי ילדותה והמגיד מקאזניץ לקח אותה תחת חסותו והיא גדלה בביתו, גם לאחר נישואיה הייתה הרבנית נוסעת מפעם לפעם לבית המגיד מקאזניץ, כחצי שנה לאחר החתונה בזמן ביקורה בבית המגיד מקאזניץ ,כשהייתה הרה, כאשר היא עברה דרך חדרו של המגיד מקאזניץ, קם המגיד ואמר לה כי לעובר השוכן בבטנה-יש לו נשמה גדולה וגבוה, המגיד בקש ממנה כי בחודש התשיעי להריונה שוב תבוא אליו, כאשר הגיעה בחודש התשיעי אמר לה המגיד כי עומד להיוולד לה בן זכר קדוש אשר יאיר את העולם כולו, ואמר לה כי הלידה תהיה קשה, לכן נתן לה כסגולה שמן לעסוי.

כאשר חזרה הבייתה וספרה לבעלה על האירועים ועל דברי המגיד מקאזניץ, שמח רבי ישראל מאד ובני הזוג החליטו כי לתינוק הנולד יקראו בשם מאיר, כדברי המגיד שאמר כי בנם יאיר את העולם, עוד באותו היום נרדם רבי ישראל ובחלומו הוא רואה את רבו רבי לוי יצחק מברדיטשוב אשר ומצווה עליו כי יקרא לבנו על שמו, כאשר רבי ישראל התעורר ונזכר בחלום, לא ידע מה לעשות, כי החליט לקרוא לילד מאיר על פי דברי המגיד מקאזניץ אבל מה ייעשה עם ציוויו של רבו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, החליט רבי ישראל כי בנו יקרא בשני השמות וקרא לו יצחק מאיר.

ילדותו:

 כאשר ר' יצחק הגיע לגיל שנה, צווה המגיד מקאזניץ שיביאו אותו אליו, המגיד עשה סעודה גדולה בה חגגו את יום הגמלו מחלב אמו, ושוב פעם דיבר המגיד על גדולת התינוק ועל נשמתו הגבוהה.

בגיל שלש הילד כבר למד תורה עם אביו , כל מי שפגש אותו התפלא על כשרנותיו הנדירים, שמו יצא כעילוי ממאגישנוב, מאחר ולא היה מלמד מתאים לילד הוא למד כמה שעות ביום עם אביו ובשאר הזמן למד לבדו.

.

חתונה של זוג מזרם חסידות גור

נישואיו:

בהיותו בן תשע שנים כבר נודע שמו כעילוי מפולין, אז התארס עם בתו של רבי משה חלפן ממשפחת ליפשיץ מעשירי העיר וורשה, החתונה נקבעה לשנת ה'תקע"ב ובהגיעו לגיל הבר מצווה נסעו ר' יצחק ובני משפחתו לעיר וורשה ושם התחתן ר'
יצחק.

אחרי חתונתו חזר ר' יצחק לקוזניץ לביתו של המגיד וחמיו שלם את כל הוצאותיו.

כעבור שלשה חדשים לא יכל רבי משה חלפן לעמוד בגעגועיו ונסע לקאזניץ לקחת את הזוג עמו לוורשה, על אף תחנוניו של המגיד מקאזניץ כי ר' יצחק ישאר בביתו לא הסכים חמיו ובני הזוג נסעו לעיר וורשה שבפולין.

מסירות נפש:

בשנת תקע"ה נפטר המגיד מקוזניץ ור' יצחק קבל על עצמו את בנו רבי משה אליקים בריעה להיות לו לרב.

שחזר ר' יצחק ניסו חבריו שהיו ברובם חסידי פשיסחא להניאו מלנסוע אל רבו בקוזניץ וביקשו ממנו שיבוא איתם לפשיסחא, הרבה זמן  הוא היה נתון בבלבול ולא נסע לא לקוזניץ ולא לפשיסחא, הוא רצה מאוד לנסוע לפשיסחא אך פחד שמא יקפיד עליו המגיד מקוזניץ, פעם אחת היה באפטא והיו שם הרבה חסידים בדרכם לפשיסחא והצליחו לשכנעו לבוא עמם לפשיסחא, ואכן כשחזר לביתו ראה שאחד מבניו נפטר , אך הוא שנפשו נקשרה ביהודי הקדוש, המגיד מקוזניץ, לא שם לבו על כך והמשיך לנסוע לפשיסחא, וכל פעם שנסע קרה לו איזה אסון, שבע עשרה ילדים נולדו לו וכולם פרט לבן אחד ושלשה בנות נפטרו בחייו .

אדמורו"תו:

י"ב אלול תקפ"ז נפטר רבו השני היהודי הקדוש מפשיסחא, וחסידי פשיסחא ישבו להחליט מי ימשיך את רבם, חלקם בקשו מר' יצחק לקבל על עצמו את עול האדמורו"ת וחלקם רצו ברבי מקוצק, אך הוא שהיה חברו של הרבי מקוצק הכניע את עצמו תחתיו ואף אמר לחסידיו לעשות כך.

בשנת תרי"ט כשהיה הרבי מקוצק חולה  הוא לא הסכים לקחת שום רפואה, והחסידים שדאגו לשלום רבם הלכו והזעיקו את ר' יצחק שיבוא לדבר על לב הרבי מקוצק כדי שהרבי מקוצק ישמע בקולו אך ללא הועיל, ובכ"ב בשבט תרי"ט נפטר האדמו"ר מקוצק.

לאחר פטירתו של הרבי מקוצק שוב בקשו החסידים מר' יצחק שיסכים לקבל על עצמו את עול ההנהגה, בהתחלה סרב ולא הסכים לשמוע ואמר להם: איך אתם פוגעים בי כך, הרי בין החסידים יש אנשים הגדולים ממני, אך ולאחר מכן נתרצה באומרו "הלא כשהצאן נכנסים לדיר להתעשר כולם שווים ומ"מ רק העשירי קודש לה', מאחר ובני ישראל אומרים קודש, הרי הוא קודש".

קברו של הרב יצחק מאיר אלתר בעיר גורה קלוואריה שבפולין

פטירתו:

קרה ונפלה על רגלו דלת כבדה וגרמה לפצע קשה, ונסע לגור שם טפלו בו רופאיו אך ללא הועיל מצבו נהיה גרוע יותר
ויותר עד בוא היום המר והנמהר כ"ג אדר תרכ"ו בו נפטר רבנו, אוי לעולם שאבד מנהיגו וספינה שאבדה קברניטה.

ילדיו:

נולדו לר' יצחק שבע עשר ילדים אשר שלשה עשר מתוכם נפטרו בהיותם ילדים.

ספרו-שו"ת הרי"ם

ספריו:

שו"ת הרי"ם

חידושי הרי"ם, על הש"ס

חידושי הרי"ם, על שו"ע חושן משפט

חידושי הרי"ם, על מס' שבועות ושו"ע אבן העזר

חידושי הרי"ם, על התורה ומועדים

ספר הזכות

יחס חסידות גור לשיבת ציון:

בתקופה של ר' יהודה אריה ליב,נכדו של מקים חסידות גור,ההזדמנות לשיבת ציון הפכה לממשית אך הוא התייחס אליה

ברגשות מעורבים. לעומת זאת בשנת 1921 ביקר ר' אברהם מרדכי בארץ־ישראל ובשובו לפולין

הוא פנה אל בעלי ההון ודִ רבן אותם לעלות לארץ, כשהוא מרגיע אותם ואמר להם שאפר לחיות בארץ ולשמור על היהדות והדת. מאמצע העשור השלישי של המאה העשרים החלו  בחסידות גור לראות

בארץ־ישראל מרכז יהודי  והם שאפו למלא תפקיד פעיל בעיצוב החיים בו. בסופו של דבר התברר כי השורש שהכתה חסידות גור בארץ היה בסיס לשיקומה, לאחר שרוב החסידים  של חסידות גור שנותרו בפולין נספו

בשואה. 

החסידות עודדה את חסידיה לעלות לארץ ולקנות קרקעות אך היו נגד הציונות, הם התישבו בעיקר בתל אביב , ירושלים .

המהלך השואה , מרבית החסידים של חסידות גור מפולן נספו.

חסידת גור בשואה ומסירת ההנהגה:בשנת 1940 הוברח האדמו"ר אברהם מרדכי עם חלק ממשפחתו וכמה מחסידיו אל מחוץ לגבולות פולין במבצע מחתרתי שארגנו קרובים אליו במטרה להצילו מהנאצים, הוא הוברח והגיע לארץ-ישראל. עובדה זאת גרמה לכך שהמרכז הרוחני של החסידות  עבר בעצם מפולין לישראל. שמונהשנות ההנהגה האחרונות של ר' אברהם מרדכי התאפיינו בצער ובייסורים. הוא מיעט לדבר, התפלל מתוך שברון לב, וסבל ייסורי נפש

מהשמועות שהגיעו אליו על יהדות פולין החרדית, שהוא היה אחד ממנהיגיה המרכזיים בעשורים

שקדמו למלחמת העולם השנייה. משנת 1943 כמעט לא יצא מפתח ביתו בגלל חולשתו, ובאותן

שנים עמד בנו, ר' ישראל, לצדו, וסייע לו לשאת בעול האדמו"רות.עם הזמן, כאשר הגיעו

ידיעות על היקף החורבן וגודל האכזריות כלפי יהדות אירופה, טען האדמו"ר כי 'יש להתחיל את הכל מחדש', והטיל 

תפקיד זה לבנו, ר' ישראל.

ר' ישראל אלתר, המכונה  בית ישראל, כיהן כאדמו"ר החסידות עשרים ושמונה שנים, ובמהלכן שיקם אותה ואף הִ בנה אותה מחדש. באישיותו הכריזמטית הוא הצליח להחיות מחדש את חצר גור, לארגן סביבה אלפי חסידים, להפוך אותה לקבוצה חברתית גדולה, חזקה ודומיננטית בחברה

החרדית, ולעצבה כחברת קדושה

חסידות גור בארץ ישראל:

בתקופת המנדט הבריטי הייתה עלייה גדולה של חסידי גור, הם התיישבו בירושלים תל אביב פתח תקווה ונתניה. הם הקימו שתי ישיבות בירושלים ובתל אביב . בנוסף לכך הם לקחו חלק בהקמת בית יעקב לבנות ותלמוד תורה לבנים.

רבי ישראל, בנו של רבי אברהם מרדכי שנפטר סמוך להקמת המדינה, שיקם את החסידות לאחר השואה , הוא קירב את חחסידי גור שהתרחקו במהלך השואה מהחסידות , ובעיקר את הנוער, לחסידות. הנהגתו הייתה תקיפה, הוא היה האדמו"ר הבולט במועצת גדולי התורה , ותקנותיו היו מחמירות.

קהילות ומוסדות גור:

מרכז החסידות הוא בירושלים ובה כ 1800 משפחות של חסידי גור.

בבני ברק יש ריכוז גבוהה של חסידי גור – 2000 משפחות, רהבים ממקימי העיר היו מחסידות גור. מספר חסידי גור בבני ברק עלה מכיוון שחסידי גור רבים נטשו את תל אביב ועברו לבני ברק.

בבעלות חסידות גור הרבה עמותות כגון רפואה וישועה וקרן להצלת דורות.

ישיבות גור:

הקבלה לישיבות של גור נעשית על ידי ועדה שנקרית איחוד מוסדות גור, וזה נעשה בהתייעצות על גורמים נוספים.

מגיל 12 עד 18 חסידי גור לומדים בישיבה קטנה , ולאחר מכן עוברים לישיבה גדולה בגיל השידוכים.

לחסידות סמינרים לבנות.

מאפיינים :

חסידי גור רוקדים בחתונת נכדו של האדמו"ר הנוכחי

בחסידות גור התפילות מהירות ,ונעימת התפילה ומונוטומיות, זה נובע מכך שהם מאמינים בחסידות קוצק שהדגישה את מידת האמת והתרחקות ממעשים חיצוניים . בשל כך, נחשבת לחסידות "קרה".

יחס החסידים לאדמו"ר :החסידים מעריצים את האדמו"ר , וזה בא לידי ביטוי בקיום בדקדקנות את מה שהוא אומר והפצה
בציבור של דבריו.

החסידות מאופיינת גם בדאגה הדדית בתוך הקהילה ובאירגון קהילתי מסודר. חסידות גור התנגדה לציונות ותנועת המזרח"י והיו מזוהים עם "אגודת ישראל", אך הם האמינו בעלייה לארץ , וחלק מחסידי גור הצטרפו לציונות.

חסידות גור מקפידה על שמירת העיניים .

רוב חסידי גור חברים ב'שטיבל'-משמש כבית כנסת ומקום לימוד. לכל חסיד יש "חברהס" שאיתם הוא לומד.

תקנות:

חברה קדושה: בחסידות גור יש החמרה בנושאי קדושה .חסידות גור היא חברת קדושה, המונח קדושה מכוון בהקשר לפרישה, להתבדלות ולהתרחקות מתוכן וממעשה מיניים.במרכזה של חברת הקדושה עומד אתוס של פרישות, התובע התרחקות מעבר להלכה האורתודוקסית מכל מה שעלול לעורר את היצר המיני. מדובר בהתרחקות יתרה מן הדבר האסור, לא רק כדי לא להיכשל בו, אלא כדי להתמקם בעמדה רחוקה מן החטא, ולהימנע בדרך זו ולו מהשפעה מזערית של היסוד המיני.  לכן החסידות ידועה בהקפדתה על צניעות ושמירת העיינים , לדוגמא – הפרדת אוטובוסים.

בחסידות גור לאירועי שמחות מוזמנת רק המשפחה הגרעינית, כדי שלא יתעוררו הרהורים אסורים.

מגורים בפריפריה- לפי חסידות גור יש קהילות שהזוגות הצעירים שמתחתנים חייבים לגור בהם.

חזות חיצונית- לחסידי גור יש כובע פרווה – "ספודיק"- אשר נחבש בשבתות חגים ושמחות, כמנהג רוב החסידויות יוצאות מרכז פולין, ולא כמו כל החסידויות האחרות שחסידיהם חובשים "שטריימל".

חסיד חובש "ספודיק"

חסידי גור לובשים את מכנסייהם בתוך הגרבים.

ילדים מחסידות גור

כמנהג החסידים במרכז פולין, חסידי פולין מכניסים את פאותיהם תחת הכיפה , למעט בעיר ירושלים, שבה מרביתם מסתובבים עם פאות גלויות.
לחסידות גור יש כיפות יחודיות, שהם טיפה יותר גבוהות מכיפות אחרות. בשבתות וחגים הם חובשים כיפות כותנה.

קהל של חסידים מתנועת גור

חסידות גור לא דוגלת בהתלהבות חיצונית, לכן ניגוני החסידות מאופקים וללא מילים.

סליחות בחסידות גור

פרק ב - מחנות הפליטים בקפריסין

מחנות הפליטים בקפריסין:

עטרה ניסתה להעפיל לארץ(באוניית כג יורדי הסירה), אך אוניית המעפילים שלה נתפסה והיא הגיעה למחנה פליטים בקפריסין. אנו נחקור על מחנות הפליטים וננסה להבין כיצד השפיעו על חייה .

רקע כללי-

מחנה הפליטים בקפריסין

לאחר מלחמת העולם הראשונה ממשלת בריטניה החלה בשיטת לחימה שקטה נגד העפלה- אוניות המעפילים הוחרמו והמעפילים נשלחו לעתלית. לאחר זמן מה השלטונות החלו לחשוש מהצפת הארץ במהגרים בלתי חוקיים ושהיהודים ינסו
 לשחרר את העצורים. 

עניין גירוש המעפילים מהארץ עורר דיונים רבים, לבסוף נכנע הממשל בלונדון ואושר גירוש המעפילים למחנות מעצר
בקפריסין.

בתאוריה מחנות הפליטים תוכננו לפעול תקופה של חצי שנה , אך זה הפך לשנתיים וחצי – והגירוש המעפילים נכנס לשגרה. תגובת היישוב הייתה חלשה משציפו הבריטים אך הובהר להם שאם לא ינקטו צעדים במניעת הנושא לא יהיו להם בני שיח מטעם היישוב. בינתיים המחנות הלכו והתמלאו באלפי מעפילים צעירים שלא ידעו מה יהיה גורלם . החלו לעלות בשלטונות קפריסין על מצבם של המחנות- אם לא יתחילו בהעלאת הפליטים לארץ הם יהוו בעיה ביטחונית לאי. הם גם חששו העולם יתמקד במצב הפליטים ושדעת העולם תהיה נגדם ולכן מושל המושבה פנה לממשל בלונדון ודרש להעניק לפליטים עדיפות ראשונה בעלייה לארץ, כתוצאה מכך החליטה הממשלה הבריטית לכלול את פליטי קפריסין במסגרת המכסות של העלייה החוקית- וכך קפריסין הפכה למעין מחנה עתלית- תחנה נוספת בדרך הארוכה ארצה.

גירוש קפריסין נמשך – 13 באוגוסט 1946- עם פתיחת המחנות- שהובאו ראשוני הפליטים- עד סגירתם ועליית אחרוני הפליטים לארץ- 1949.במשך כל תקופה זו עברו במחנה כ 52,000 מעפילים. אליהם יש להוסיף כ 2200 תינוקות שנולדו לאורך כל תקופת הגירוש.

פתיחת מחנות הגירוש-

אוניית מעפילים 

ב14 לאוגוסט 1946 נכנסו לנמל קפריסין שתי אוניות המעפילים המגורשים הראשונות מישראל. נגדם נקטו השלטונות במקום אמצעי ביטחון חמורים ביותר. המקום הוקף בעיתונאים ששמעו על הגירוש ולא ניתנה לאיש גישה לאוניות , לא בעת הורדתם של המעפילים ולא בעת כניסתם למחנה. אחרי שהורידו את המעפילים הם הועברו במשאיות תחת ליווי צבאי כבד למחנה 55. חמישה ימים לאחר הגירוש הראשון הגיע גם כן אוניית "כג יורדי הסירה" – וגם הם הוכנסו למחנה 55. למוסדות בארץ לא היה קשר עם המגורשים או מידע לגבי מה צפוי להם. 

מרגע ההגעה למחנות הוטלה האחראיות לארגונו של ציבור המגורשים ועמידתו במקום החדש על כתפיהם של קומץ בחורים צעירים בשנות העשרים לחייהם שלא היה להם שום נסיון פוליטי או ציבורי. 

מהקליטה הראשונית של המגורשים הצבא הבין שאינו מוכשר לטפל בסוג כזה של אוכלוסייה בלי שיתוף פעולה מצד המעפילים , הוא לא יוכל להשתלט עליהם. 

דילמה ניצבה בפני המגורשים- איך להתנגד לגירוש ולמעצר? האם להטיל על ציבור המגורשים שכולל תינוקות נשים זקנים וחולים משימות שהן מעל הכוח שלה(ציבור זה כבר היה מותש מהדרך)?

סרטון- מעפילים מגיעים למחנה פליטים בקפריסין:

כפר הנוער בקפריסין-

נוער רב הגיע למחנות בקפריסין, רובם היו יתומי שואה , הם היו אחד המרכיבים הבולטים בהעפלה בגלל גילם הצעיר וניסיון החיים הקטן שהיה להן היה קל להטיל עליהם משמעת, הנוער  היה עצמאים ולא הכבידו על המארגנים היהודים

. הילדים גילו אומץ ובטחון מלא בעלייה ולא הראו כל פחד, הם עשו את הנדרש ולא נרתעו.

התנאים הפזים בכפר הנוער- 

כפר הנוער בקפריסין

לנוער היה אטונומיה בניהול חייהם האישיים מכיוון שהצבא לא היה מעונין בשום קשר איתם.

קמו הרבה דרישות ומאבקים לצורך קבלת תמיכה ועזרה מהשלטונות היה צורך ב: אספקת מים סדירה , הוצאת אשפה מהמחנה, תרופות , ספסלים, תאורה , כיתות לימוד וכו. כל הפניות לשלטונות ולצבא לא נענו ולא הושבו. 

הבעיות הפדגוגיות בכפר הנוער-

הנוער שהלך וגדל במחנות היה זקוק למורים מחנכים ומדריכים בעלי ניסיון והיה מחסור בכל.(היו רק חמישה מורים בעלי ניסיון!). אחד המורים שלח מכתב למדריכים בירושלים – הוא כתב שהם צריכים כלים ומורים מכיוון שהם בונים את הדור החדש שיבנה בעתיד את ארצנו והמורים והמחנכים שלהם נפלו מות גיבורים ביערות ובגטאות, והם צריכים עזרה . המבוגרים בקפריסין ידעו מעט עברית ולא היה להם ניסיון בחינוך .

הפעילות החינוכית בכפר הנוער- בתנאי שבי מחסור וצפיפות ובעדת כוחות הוראה מתאימים לא היה אפשרות להכשיר אף מקום בקפריסין למוסד חינוכי, לכן החליטו חברי משלחת הנוער מהארץ החליטו שיש להתחיל לפעול ולנצל את המקורות הקיימים במחנה  והסתייעות בגוינט ובמקורות תרומה שונים. המטרה העיקרית של הפעילות החינוכית הייתה להעסיק את הנוער כדי למנוע ירידה במורל ולהכין ככל שאפשר את הנוער לחיים בארץ ישראל. 

ילדים לומדים בצריף המשמש גם למגורים

אחת הבעיות בהקמת מערכת החינוך שם הייתה שכל אדם הגיע מתרבות שונה ודיבר בשפה שונה והיו עמדות פוליטיות שונות לכל אחד , לכן לכל אחד היה דעה שונה לדרך החינוך הרצויה במחנות לנועה היהודי . לכן הוחלט על הקת 6 בת ספר שיהיה להם סדרי יום משותפים , מזכירות פדגוגית משותפת שפיקחה ותיאמה את הפעולה הלימודית כולה. מכיוון שלא היו אמצעים וכוחות הוראה לא היה כל טעם לקבוע תוכנית לימודים שאפתנית. המטרה הייתה לקבוע סדר יום אחיד פחות או יותר שמבוסס על לימודים , עבודה ופעילות חברתית. הם למו שם בבת הספר ספרות ,תנ"ך , גאוגרפיה כללית וידיעת הארץ והיסטוריה .היה ניסיון ללמד את הנוער חקלאות והם עשו תוך שתילת עצים והכנת ארוגות וכו, אך נאלצו להפסיק כי היה מחסור במים. 

הוקמו בכפר הנוער ארבע  סדנאות : נגריה , פחחיה , סנדלריה ומתפרה . היו גם עבודות שירות עצמי במחנה – במטבח בחדר אוכל, כביסה וניקיון. כל אלו בוצעו בתורנויות. 

במחנה התקיימו שיחות בנושאי השכלה כללית וארצישראלית. אימוני גדנ"ע של הפלמ"ח שולבו בתוכנית הלימודים של הנוער.

תנאי החיים במחנות:

אוהל מגורים 

מגורים- את מחנות הגירוש בקפריסין הקיפו גדרות תיל, מגדלי שמירה. האוהלים המאובקים, צריפי הפח הלוהטים בקיץ

והתורים למים- כל אלו היו המציאות שלהם ביום יום.

המגורים היו באוהלים ובצריפים- ולוו בצפיפות נוראית. כל אוהל הוקצה על פי התקן ל10 אנשים וצריף פח ל-17. צריפים היו מאווררים פחות מהאוהלים, כיוון שהיו בהם רק חלונות קטנים, בקיץ היה חום מחניק ובחורף קור מקפיא, אך לצריפים היה יתרון על האוהלים כיוון שהגשם לא חדר אליהם . 

מכיוון שהיה כל כך צפוך במחנות , אנשי המשלחת הרפואית שהגיעו למחנות הפרידו בין הילדים והמבוגרים מטעמי הגיינה נפשית וגופנית. 

כל מעפיל שהגיע עבר בדיקה רפואית שטחית עם כניסתו למחנה .כל עציר במחנה קיבל מהצבא שלוש שמיכות צבאיות, כלי אוכל, מגבת ,מסרק , וציפה למלא בה קש למזרן. במגורים היה רק מיטות ששימשו מלבד לשינה לכיסא שולחן ומחסן.  במגורים לא היה תאורה ותנורי חימום.   

מים ותברואה- קפריסין דלה במקורות מים- למעפילים היה מחסור במים מתמשך בכל זמן שהייתם במחנה. מים הוזרמו

למחנה רק במשך שעות ספורות בימימה- ולא בשעות קבועות. הוקצבו לכל איש שני גלוני מים לצורך שתייה ובישול. המים חולקו בפחים, לכן בקיץ העלו אדים ובחורף היו קפואים. התורים לקבלת המים היו מוקדים של ויכוחים קטטות ותסכול. עקב מחסור המים נוצרו תנאי תברואה קשים- בתי שימוש שדה(שורות של בורות לאורך גדרות המחנה, לא מכוסים בורות אלו לא התאימו כלל לילדים) , לא  היו מים  לכביסה, הסבון שהוקצב לאנשים היה בכמות בלתי אפשרית , כל פצע הזדהם והתלכלך עקב המחסור במים וזה הוביל לגרדת ולמחלות כמו טיפוס ודיזנטריה.

המעפילים התאמצו כדי לשמור על הניקיון במחנות ועל בריאות האנשים. 

סנדלריה במחנה

ביגוד והנעלה–  תנאי ההפלגה באוניות הדחוסות הגבילו מראש את כמות החפים והבגדים שהמעפילים יכלו לקחת איתם.
בדרך כלל לא הביאו יותר מתרמיל גב. רוב הבגדים התכלו והצבא לא סיפק בגדים . לכן היה להם חוסר בבגדים ונעלים ולכן השתמשו בבד של האוהלים לתפירת בגדים, בגלל זה לא היה מספיק אוהלים לשאר המעפילים שהגיעו אחריהם , כעונש על השחתת הרכוש הצבא לא הקצה אוהלים נוספים למעפילים. רבים מהמעפילים נטלו רכוש שלא היה שלהם(רכוש של הצבא) והם לא התייחסו לזה בגניבה מכיוון שזה היה רכוש של האויב שלהם.

תזונה- את המזון קיבלו במנות מרוכזות ממחסני הצבא הבריטי ורוב המזון במחנות חולק בקופסאות שימורים ,המאכלים

הבסיסים שכל אדם זקוק להם היו קצובים. פורסם לוח מזון שבו צוין איזה מזון כל אדם ראשי לקחת. במזון שחולק לא היה מספיק חלבונים, ויטמינים, פירות וירקות טרים.  המעפילים היו כל הזמן רעבים מכיוון שאיכות האוכל היה ירודה ,תנאי הסידור במטבח השדה היו גרועים, האוכל בושל בתנאים לא הגיינים ,  כמות הלחם שסופקה לאיש הייתה קטנה מידי , הירקות  לא היו טריים ולא היה תנאי קירור לשמירת האוכל.

מומחים שהגיעו לבדוק את בעיית התזונה במחנות הגיעו למסקנה שתחושת הרעב במחנות היא לא פסיכולוגית- אלא חוסר אמיתי בחלבונים , בבשר ובלחם בעיקר.

האומנות במחנות הפליטים -

סדנאות אומנות ומלאכת יד רווחו מאוד במחנות. מלבד התעסוקה שסיפקו , אפשרה פעילות היצירה למעפילים לעבד את החוויות הקשות שהתנסו בהם- במיוחד ניצולי השואה שבאו לאחר השואה , הכנת היצירות עזרה להם לבטא את רגשותם.

במהלך השהות במחנה, הוצגו עבודות אומנות ומלאכות יד תוצרת עצמית, הצגות, מופעי מקהלה ונגינה. פעילות זו ריכזה הרבה חניכים מארצות שונות סביב נושא משותף. יצירות אלו יצרו הזדמנויות למתן ביטוי לכשרונות האומנותיים שהיו

גלומים בנוער

אומנות במחנה

יחס שלטונות הצבא למעפילים במחנות- 

שומרים במחנה

הפליטים היו באחראיות ישירה של הצבא הבריטי בקפריסין. הבריטים ניהלו את המחנות על פי השקפתם. במהלך השלטון
שלהם נוצרו בעיות שהם לא היו ערוכים לטפל בהם – כמו נשים בהריון וטיפול הילדים ותינוקות. לחיילי המשמר שמרו על הגולים מחוץ למחנה, לא היה להם מגע ישיר עם הפליטים ונאסר עליהם להיכנס לתוך המחנה. אזור המחנות היה שטח צבאי סגור – מי שנכנס או יצא היה צריך לקבל אישור מיוחד מהשלטונות. היה לחיילים סמכות לפגוע בכל  אחד שניסה לברוח או לחדור , ולדכא כל בלגן או אי שקט. כדי למנוע כדי למנוע חיכוכים מיותרים על העצורים, ולהוריד מעצמם עומס- השלטונות העניקו לפליטים אוטונומיה מלאה בניהול חייהם הפנימים, ונזהרו מלפגוע בכבודם- כל זה תרם במידה רבה להפגת המתחים בין החיילים לפליטים.

הג'וינט במחנות

קריאה לתרומות תשמישי קדושה

המוסד היחיד שהבריטים התירו לו לפעול בתוך המחנות היה הג'וינט .הג'וינט התאים את עצמו במהירות לתנאי החיים בקפריסין, ותרם להקלת סבלם של הגולים. הג'וינט פיתח במחנות מערכת סיעוד ענפה. הוא נטל על עצמו את הפעלת המרפאות המחנות ,שיפר רבות את רמת התזונה בקרב הפליטים לאלו שהיו זקוקים לכך כגון חולים תינוקות ונשים הרות. הג'וינט הוסיף גם מזון לכלל הפליטים. הוא גם סיפק את הצרכים הדתיים לפליטים ופתח משרד מיוחד לחיפוש קרובים . 

שירותי הדת- הגוינט סיפק צרכי דתיים לציבור הדתי , תשמישי קדושה, מצות , דגים, יין , סידורים כו.

הג'וינט העניק לילדים חינוך מינימלי , הם הגיעו להסכם שיתוף פעולה עם מחלקת העלייה לנוער בארץ- קבוצת אנשי חינוך מטעמה נכללה במסגרת המשלחת הסיעודית של הג'וינט במחנות. אנשי עליית הנוער הפרידו את הילדים והנערים מהמבוגרים וריכזו אותם במחנה מיוחד שנקרא- כפר הנוער, שם זכו לתשומת לב רבה וטיפול, הוקם שם בית ספר שהתבסס על כוחות ההוראה הדלים שהיו למעפילים ונעזרו בשליחים שהגיעו מהארץ. הג'וינט הגן על זכויות המעפילים וייצג אותם בפני השלטונות.

היחסים בין הג'וינט והמגורשים במחנות לא היו כמצופה. הג'וינט נתן סעד למגורשים ללא תמורה , אבל המגורשים היו כפויי טובה על כך מכיוון שרוב המעפילים היו אנשים צעירים ובריאים שהיו להם חיים רגילים לפני כן והתקיימו בכבוד וברגע אחד הפכו לפליטים שהתקיימו על סעד. קשה היה לפליטים להשלים עם העובדה שהם חיים מצדקה.

חברת המעפילים במחנות

ממתינים לביקורה של גולדה מאיר במחנה בקפריסין

המעפילים באו מכל רחבי העולם. תופעה בולטת במבנה הדמוגרפי במבנה של חברת המעפילים היא חוסר איזון מספרי בין
גברים ונשים. היו הרבה יותר גברים מנשים בגלל סיבות פיזיות הקשורות לקשיים בהעפלה.

בקפריסין נולדה תופעה חדשה של ריבוי חתונות של צעירים- צעירים , לאחר היכרות קצרה בלבד , החליטו להתחתן . תופעה זו התחילה כבר מהימיים הראשונים של פתיחת המחנות, עוד לפני שהבינו מה צופן להם העתיד . לא כולן ראו בעין טובה את החתונות הרבות של הצעירים. אנשים היו מוטרדים מתופעה זו, וחששו מהתוצאות של נישואין אלו. אלו שראו את החתונות בעין טובה אמרו שהיה רצון לחבק מישהו , היה רצון לדעת ש'אתה חשוב למישהו אחר, קל יותר להתמודד עם המציאות הקשה יחד. בגלל גל החתונות הייתה ילודה גדולה למרות תנאי החיים הקשים. 

המעפילים כציבור מאורגן¬ 

מרבית המעפילים היו מאורגנים ב"קיבוצים" וב"תנועות", על-פי זיקתם לזרמים ההתיישבותיים ולמפלגות הפוליטיות בארץ
. בראש כל קבוצת מחנות עמדה 'מזכירות' משותפת שהורכבה מנציגי הקבוצות השונות. ה'מזכירות' שימשה כהנהגה האוטונומית של המחנה ודאגה לסדרי החיים בו

תנועת הנוער הציוני במחנה

רוב ציבור המעפילים היה צעיר, הם הגיעו למחנות קפריסין שהם מוגדים ומאורגנים בקבוצות נוער ובמפלגות הפוליטיות השונות שבתנועה הציונית. המעפילים התפלגו לשמונה קבוצות ומפלגות שייצגו את כל גווני הקשת הפוליטית ביישוב היהודי בארץ. אחת התנועות שבלטו הייתה התנועות החלוציות שנמנו עם גוש ארץ ישראל העובדת, שהיו רוב מוחלט בציבור המעפילים. המעפילים הגיעו לקפריסין בגופים מאורגנים- המסגרת הייתה התנועה/מפלגה. היו קבוצות שחיו חיים שיתופיים במחנות בדרגות גיבוש שונות- והיו כאלו שלא נכללו בקבוצות כאלה בכלל.                              

במרכז חברת המעפילים עמדו הגרעינים הקיבוציים שנחשבו לקבוצת העילית- בגלל אורל החיים השיתופי שביניהם והעובדה שניסו לאמץ לעצמם אורך חיים כמו של קיבוץ בארץ. השפעתם בחברת המעפילים הייתה רבה.

בנוסף לתפקידים החינוכיים והאירגוניים של התנועות הן גם ניסו לאחד בין המעפילים יוצאי הארצות השונות על מנת שיהיה להם יותר קל להיקלט ביחד בארץ בהמשך. ההשתייכות התנועתית העניקה למעפילים את זהותם המיוחדת ואת גאוותם הקבוצתית.

השליחים ופועלם 

השליחים הארץ ישראליים מילאו תפקיד חשוב במחנות . רובם הגיעו במקרב הקבוצות הקיבוציות ורצו להכשיר את הפליטים לקרת ייעודם ההתיישבותי בארץ. שליחי הפלמ"ח היו עם המעפילים לאורך כל תקופת הגירוש, הם נצטו לצאת לגירוש עם המעפילים ולסייע להם להתארגן במקום החדש. מן ההתחלה ההגנה הכשירה קבוצות מעפילים לקראת
התגייסותם ל"הגנה" בארץ והם הקימו לשם כך מסגרת צבאית מיוחדת במקום .פעלו מטעם ה'הגנה' משלחות אנשי הפלמ"ח

אימוני פלמ"ח בסתר באוהל 

. מרבית שליחי הפלמ"ח לקפריסין היו ילידי הארץ ועבורם הייתה זו פגישה ראשונה עם ניצולי השואה, ובמיוחד עם הנוער. אנשי הפלמ"ח נדרשו להתגבר על הפער המנטלי ועל קשיי השפה לצורך יצירת קשרי אמון והערכה הדדיים עם פקודיהם. בתקופת פעילותם בקפריסין היה על חברי הפלמ"ח לגלות גישה בלתי שיגרתית, מסירות ומיומנות מקצועית בהעברת האימונים ובהדרכת אלפי מעפילים; דימיון ויכולת המצאה בכדי להתמודד עם הקשיים התקציביים ומיעוט האמצעים; שיקול דעת מפוכח ואחריות בקביעת יעדי אנשי הפלמ"ח שימשו עבור המעפילים מופת אישי ומקצועי. אלפי מעפילים שהיו כשירים מבחינת גילם ומבחינה גופנית, הביעו נכונות נלהבת להתנדב לפעילות במסגרת 'שורות המגינים'. עם הגיעם ארצה, הם כבר הפנימו את המוכנות לקראת התגייסותם ל'הגנה' ולצה"ל.

האימונים שניתנו למעפילים ומבצעי הבריחה עודדו את רוחם של העצורים, סייעו לחיזוק משטר הסדר והחוק במחנות, הפיחו רוח של פעלתנות בחיי המעצר המנוונים, תרמו להתנערות פיסית מחיי בטלה מאונס, היקנותחושת כוח וגאווה עצמית, ובעיקר קרבו את המעפילים להווייה הרוחנית והביטחונית שבה התנהלו בא בזמן זה הכשירו קומץ של שליחי פלמ"ח ומדריכים שהוכשרו במיוחד לכך אלפי מעפילים צעירים  לקראת עלייתם וחלק גדול מהם עלו לארץ והיו חלק מהמלחמה לעצמאות. 

במסגרת פעילות זו, הקים איש הפלי"ם, אריה קפלן (קיפי), שנבחר על-ידי חבריו כמפקד הראשון של המעפילים במחנות קפריסין -יחידת הגנה מקרב המעפילים שהתכוונו להתגייס לפלמ"ח. היחידה נועדה להוות כוח לצרכי ביטחון פנים, המסייע לאנשי הפלמ"ח לקיים  את שליטתם במחנה. עד מהרה התברר שאין צורך בכפיית מרות ומשמעת. המעפילים, שראו באנשי הפלמ"ח מודל לחיקוי ולהזדהות, הכירו בסמכותם בהסכמה וברצון, גם כאשר ביקרו את התבדלותם והתנשאותם של אחדים מאנשי הפלמ"ח. אנשי הפלמ"ח זכו בדרך-כלל לשיתוף פעולה מלא מצד המוסדות האוטונומיים שהקימו המעפילים.
פעילותם נחלקה לשני תחומים:

אימונים

1 .אימון צבאי - שליחי הפלמ"ח הקימו והפעילו את אירגון "שורות המגינים" כדי להקנות למעפילים אימונים ולהכינם כעתודה למלחמה בארץ. האירגון שימש גם לחפירת מנהרות ולהברחת מעפילים מהאי. בתחילה היו שליחי הפלמ"ח צאנשי הפלי"ם שנמצאו בקפריסין עם המעפילים, ובהמשך שוגרו לאי שלוש משלחות באחריות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח.

2 .חבלה - אנשי "החוליה", יחידת החבלה הימית של הפלי"ם, פגעו באוניות הגירוש שהובילו את המעפילים אל מחנות המעצר בקפריסין ומהם חזרו לארץ. החבלות בוצעו בעזרתם של המעפילים והפלמ"חאים שליוו אותם במסעם מאירופה לארץ והמשיכו עימם לקפריסין.

הכשרת מאות מדריכים ומפקדים צעירים מקרב המעפילים, שרכשו את ניסיונם הצבאי הראשון במחנות המעצר היה הישגם הגדול של שליחי הפלמ"ח בקפריסין. מדריכים אלה היו הגרעין הפעיל של 'שורות המגינים' ונשאו בעיקר הנטל של משימות האירגון: ההדרכה, חפירת המנהרות והבריחה מהמחנות.

השליחים בקפריסין עשו עבודה קשה בהתנדבות כאשר הם מהווים את הקשר בין המעפילים לבין בישוב בארץ. מתוך כך מובנת השפעתם הרבה על ציבור המעפילים ומקור סמכותם בחיי המחנה.  

מעפילים מגיעים לארץ

קפריסין הייתה התחנה האחרונה של המעפילים לפני כניסתם לארץ. לאחר שעשו דרך ארוכה ומתישה שהיוותה גם מבחן פיזי ונפשי. בקפריסין כב היתה עלייתם לארץ מובטחת , כל מה שהיה עליהם לעשות היא למצוא דרך להעביר את זמנם עד
בוא תורם לעלות לארץ                                                                                                                                             

בסרטון: יהודים עוזבים לישראל ממחנה פליטים בקפריסין